דילוג לתוכן

ה'תש"א – ניתנה הפקודה להקמת גטו ורשה בפולין.

8 באוקטובר 2011

גטו ורשה

גטו ורשה היה הגדול בגטאות היהודיים בפולין בתקופת השואה, ומנה בשיאו כ-450,000 נפש. מרד גטו ורשה היה הגדול מבין מרידות היהודים בזמן השואה.

רקע

ב-1 בספטמבר 1939 הסתערו גייסותיה של גרמניה הנאצית על גבולה המערבי של פולין. כוחות ארטילריה ואוויר מוטטו את קוי ההגנה הפולנים, אשר היו בעלי ציוד מיושן. חיל הפרשים הפולני לא היווה מכשול משמעותי עבורם. תוך מספר ימים התפרסו הכוחות הגרמניים ממערב לנהר בוג, והחלו להפציץ מן האוויר את ורשה, בירת פולין. ב-7 בספטמבר הגיעו יחידות רגליות גרמניות למבואותיה של העיר. עוד לפני שכותרה סופית, נמלטה ממשלת פולין לרומניה. ורשה התקשתה לעמוד מול המצור שהושם עליה; לא היה בה מלאי מזון, ציוד ותרופות, וגם לא מקלטים לכל תושביה. למרות זאת הצליחה העיר להחזיק מעמד – כאשר 300,000 היהודים שבה פועלים גם כן להגנתה – במשך שלושה שבועות (זמן רב יותר מכל ערי הבירה האחרות שכבשו הנאצים במלחמת העולם השנייה), עד אשר נפלה. ב-27 בספטמבר החליט ראש העיר סטאז'ינסקי על כניעת העיר. ב-2 באוקטובר הצעיד הצבא הגרמני מצעד ניצחון אל תוך העיר.

לאחר כיבוש פולין חילקו הגרמנים את שטחי פולין אותם כבשו לשני חלקים. החלק המערבי סופח מיידית לרייך השלישי, ואזור מרכז פולין המשיך להתנהל תחת משטר כיבוש צבאי. בחלק המערבי נקטו הנאצים בצעדים מיידים ל"גרמניזציה" של הטריטוריה החדשה. מיד לאחר הכיבוש הם רצחו 15,000 מבני האינטליגנציה הפולנית שהוצאו להורג על פי רשימה שהוכנה מראש. בנוסף גורשו מבתיהם שני מיליון פולנים נוצרים, כאשר בתיהם ורכושם נתפסו על ידי הגרמנים. עיתונים, ספריות ומוזיאונים נסגרו והוטלו הגבלות חוקיות על השימוש בשפה הפולנית. מטרת הנאצים הייתה למחוק כל זכר לתרבות הפולנית באותם אזורים, וליישב במקום הפולנים שעזבו גרמנים אתניים. גם באזור מרכז פולין נקטו הנאצים במדיניות שיטתית של גירוש ורצח. חמור מכל היה יחסם כלפי היהודים בפולין.

נסיבות הקמתו

יומיים לאחר שנכבשה העיר ורשה פקדו שלטונות הכיבוש על הקמת מועצה יהודית: "יודנראט" (גרמנית: מועצת יהודים). הגסטאפו מינה את המהנדס אדם צ'רניאקוב ליושב ראש המועצה, אשר כללה עוד 24 חברי המועצה ו-24 סגנים. למועצה נמסר כי תפקידה הוא להוציא לפועל את כל ההוראות והפקודות של שלטונות הצבא בעיר.

ב-4 בנובמבר העבירה המחלקה לעניינים יהודיים בגסטאפו הוראה לכינוס היודנראט כי יש להקים "אזור מגורים ליהודים בעיר ורשה כאמצעי זהירות נגד מגפת הטיפוס". האזור היהודי, להלן הגטו, הקיף את הרחובות ז'לזנה, וולנושץ', מלינרסקה, דז'יקה, ניסקה, בוניפרטרסקה, כיכר קראסינסקי, זמנהוף, ז'לזנה-בראמה, ויילקה וזלוטה. הוטל על היודנראט להעביר בתוך שלושה ימים את היהודים לאותו אזור, ולא יוצאו 24 סגניהם להורג.

בית הכנסת "נוז'יק", היחיד שלא נהרס בגטו ורשה

הבור הגדול בבית הקברות היהודי בוורשה, אליו הוטלו גופות המתים בלא קבורה

ביום הכיפורים תש"א, 12 באוקטובר 1940, שודרה ברדיו פקודה מטעם מפקד מחוז ורשה כי יהודי העיר אינם רשאים לגור בעיר פרט למקום שיועד להם. כ-100,000 פולנים פונו מן האזור ובמקומם הגיעו 180,000 יהודים, שהצטרפו ל-200,000 שכבר גרו במקום. אוכלוסיית היהודים, שמנתה 38% מאוכלוסיית העיר, הצטופפה באזור שהיווה 2% בלבד משטחהּ. רבים מן הבניינים נפגעו בהפצצות ולא היו ראויים למגורים, ורבבות בני אדם נעשו חסרי קורת גג. אלו נאלצו להשתכן בהריסות או בגינות ובשטחים פתוחים; אולם השלטונות החלו להפקיע את השטחים הריקים, והצפיפות בגטו הייתה לבלתי אפשרית.

הגטו הוקם על ידי הנאצים ב-12 באוקטובר 1940 (בצאת יום הכיפורים), ונתחם בחומה גבוהה אשר הפרידה אותו משאר חלקי העיר ורשה. לסגירת היהודים בגטו קדמו מספר גזירות, וביניהן – סימון מיוחד ליהודים, חטיפה לעבודות כפייה, איסור נסיעה בתחבורה ציבורית ועוד. הנאצים דאגו לשמור בגטו על תנאי צפיפות, רעב וסניטציה גרועה ביותר, וזאת מתוך כוונה להעלות את שיעור התמותה. כנגד מאמציהם של הנאצים, פעלו היודנראט בראשותו של אדם צ'רניאקוב וכן ארגונים יהודיים נוספים לשיפור תנאי החיים בגטו, לעזרה הדדית ולפיתוח מוסדות קהילתיים.

הגטו חולק לשני חלקים, החלק הקטן בו בדר"כ התגוררו היהודים העשירים והגטו הגדול בו התנאים היו קשים יותר. בין שני הגטאות הפריד רחוב חלודנה שהיה בחלק הארי. בתחילה היה מותר המעבר בין שני חלקי הגטו בשעות מסוימות עד הקמת גשר להולכי רגל אשר חיבר בין החלקים.

החיים בגטו

בתחילה היו היהודים יכולים לנוע בחופשיות אל מחוץ לגטו, והגסטאפו הבטיח ליודנראט כי כך יימשך המצב וכי היהודים אינם צריכים להעביר את עסקיהם לגטו. ב-16 בנובמבר נחסמו כל המעברים בחומה שהלכה ונבנתה סביב הגטו. רק לבודדים, שעבודתם הייתה חיונית לשלטונות הכיבוש או שהחזיקו צו מיוחד, הותר לצאת את חומות הגטו. בתי העסק של היהודים בחלקים האחרים של וורשה נאטמו, ולאחר זמן מה עברו לידיים אחרות. נגזלו מן היהודים 1,700 חנויות מזון ובהן סחורות, וכן 2,500 חנויות אחרות על תכולתן. לאחר שנותק הגטו מוורשה הפך היודנראט לסמכות השלטונית הבלעדית בגטו, כאשר הוא כפוף ישירות לשלטונות הכיבוש והמחלקה היהודית בגסטאפו. היודנראט הפך למעשה כלי בידי הגרמנים להגשמת מטרותיהם, חוקיהם וגזרותיהם, ועל כן הם דאגו להגדיל את כוחו. הוקם "שירות הסדר היהודי" (גרמנית: Juedische Ordnungsdienst, מבוטא: יִידִישֶע אוֹרְדְנוּנְגְס-דִינְסְט) שתפקידו היה אכיפת הסדר והחוק; הגטו חולק לשש נפות, שבבכל אחת מהן מפקד ולרשותו שלוש פלוגות של "שירות הסדר היהודי".

החיים בגטו היו בלתי נסבלים. היהודים חיו בו בצפיפות נוראה, והפכו ברובם לחסרי כל רכוש שהוא בעל ערך. הרעב הביא ילדים ונערים צעירים (בגילאי 7-13 לערך) – אשר גופם היה קטן מספיק כדי לעבור במחילות ובסדקים – להתגנב אל ורשה ה"ארית" ולהשיג מזון דל בעד רכוש או כסף. פלוגה של שירות הסדר, שהייתה אחראית על מלחמה בספסרות, עשתה מאמץ לתפוס ילדים אלה והפילה עליהם אימה. עם הזמן עברו חלק מאנשי הפלוגה לשרת כסוכנים של הגסטאפו בגטו.

הרעב והצפיפות הביאו עד מהרה מחלות רבות, בצד תשישות ומועקה נפשית קשה בחודשים הראשונים. הקצאת המזון ליהודי הגטו עמדה על 220 קלוריות ליום לאדם; כ-15% מהכמות הנדרשת לאדם עובד או לנער. גוויות החלו להצטבר ברחובות. בשנה הראשונה אירעו 43,258 מקרי מוות, מתוכם שליש בשל תת-תזונה. במשך כל אותו הזמן הוזרמו לגטו יהודים נוספים מערי האזור. עד לחודש מרץ 1941 הובאו 150,000 יהודים נוספים, כמו גם קבוצות קטנות של צוענים ושל יהודים מומרים, שנחשבו עדיין יהודים לפי חוקי הגזע. בהם היו גם יהודים מגרמניה, אשר על אדמתה לא הקימו הנאצים גטאות.

עם הזמן התפתחו בגטו מוסדות. ראשית כל – המוסדות הרשמיים של היודנראט, ואט-אט החלה לפעול בצידם רשת של פעילות תרבותית וציבורית ענפה בדמות כיתות לימוד, בתי יתומים, גמ"חים, בתי תמחוי וכן מסחר. תנועות פוליטיות שהיו פעילות בקרב יהודי מזרח אירופה בטרם הכיבוש הנאצי חידשו את פועלן. בגטו התפתחו חיי מותרות מסוימים; היו מעטים שהצליחו בהברחות והתעשרו. "עשירים חדשים" אלה נהגו לבלות במועדוני ערב ובמסעדות. על אף שהיוו אך מיעוט קטן, הם בלטו אל מול המצוקה האיומה והילדים המורעבים על בטנם הנפוחה.

האקציה הגדולה

גטו ורשה, יוני 1942

ב-21 ביולי 1942, ערב תשעה באב תש"ב, הגיעה אל בניין היודנראט קבוצה מצומצמת של אנשי אס אס ואס דה, ו-11 מחברי הנהלת היודנראט ששהו אותה עת בבניין ועימם עשרות פקידים הועלו על רכבים והובלו אל בית כלא בוורשה. באותה העת עברה פלוגה של חיילים ברחובות הגטו, וביצעה ירי ללא הבחנה באנשי גטו.

למחרת, ביום תשעה באב, הקיפו כוחות צבא רבים את הגטו. הרמן האפלה, קצין במטה להגליית יהודים, נכנס אל משרד יו"ר היודנראט והורה לכנס את 13 חברי היודנראט שנותרו. הוא הודיע להם כי שלטונות הצבא עומדים לפנות את הגטו אל המזרח. מפינוי זה יהיו פטורים עובדי ה"שופים", המפעלים הגרמניים שבשטח הגטו וקרבתו, וכן פקידים ועובדי היודנראט, אנשי המשטרה היהודית, עובדי סעד, חולים במצב קשה ובני משפחה מדרגה ראשונה. המכסה שעל היודנראט לספק עמדה על 6,000 איש ליום, אשר יפונו אל ה"אומשלגפלץ" (גרמנית: כיכר השילוח) – רחבה שבין בנייני בית החולים ברחוב סטאבקי (Stawki). כל מפונה ייקח מטען של עד 15 ק"ג ומזון לשלושה ימים.

ביומיים הראשונים התנהל הפינוי כפי שדרשו הנאצים. ב-23 ביולי נדרש היודנראט להגדיל את הכמות ל-7,000 איש ביום, ויומיים אחר-כך ל-10,000 איש ביום. יו"ר היודנראט אדם צ'רניאקוב ידע כי כל היהודים הללו מועדים להשמדה. בהבינו כי כל הבטחות הנאצים שניתנו לו בעבר הן חסרות שחר, נטל את חייו.

לאחר התאבדותו החליטו הנאצים לתת "תמריץ" לאנשי המשטרה היהודית, והעניקו להם תעודות שחרור מהפינוי גם לקרובי משפחה מדרגה שנייה; ואכן, אנשי משטרת הסדר היהודית פעלו בשיטתיות ולהיטות למשימה.

ב-19 באוגוסט חלה הקפאה בגירושים, אשר התחדשו לאחר מכן ב-3 בספטמבר. הנאצים הטילו סגר על שטחי המפעלים, ה"שופים", ודרשו לספק את מכסת היהודים בלי קשר למידת חיוניותו של העובד למפעל; היה זה מהלך בלתי צפוי לחלוטין – עד לאותו יום נחשבה תעודת העובד כמסמך של "ביטוח חיים" בשל החיוניות לכאורה של העובד לאינטרס הנאצי. למחרת, במוצאי שבת, פקדו הנאצים על משטרת הסדר היהודית לגדר מתחם של רחובות בגטו ולהכניס לתוכו את כל יושבי הגטו, כשעימם מזון ליומיים. הפקודה בוצעה ביום המחרת והמוני היהודים הוזרמו למקום שזכה לכינוי "קוטיול" (הדוּד). במשך שבוע הוחזקו האנשים ב"דוד" הצפוף ועברו רישום מדוקדק על ידי אנשי אס אס. בכל יום פונו ממנו אנשים אל ה"אומשלגפלץ". בסך הכל פונו ממנו 50,000 איש; 2,648 נורו בשל "הפרת הסדר" ו-60 התאבדו.

קטע מחומת הגטו

ב-21 בספטמבר הקיפה פלוגת אס אס את גוש הבתים של הרחובות אוסטרובסקה ו-ולינסקה – אזור מגוריהם של אנשי המשטרה היהודית ומשפחותיהם – הוציאו מהם 200 איש וצרפו אותם אל הרכבת האחרונה של המפונים.

לפי מסמכי הגרמנים, במשך 58 ימי האקציה גורשו 300,000 גברים, נשים וילדים; כולם נשלחו להשמדה במחנה טרבלינקה.

בגטו נותרו לאחר מכן כ-50 עד 60 אלף יהודים בלבד. צביה לובטקין סיפרה על שחשו: "כשהתאספנו בגמר האקציה, ומאלפי חברינו נשארו מאות, התביישנו להביט איש בפני רעהו… התביישנו בכך שאנו חיים".

האקציה השנייה וההתנגדות הראשונה

הגירוש הגדול שעבר הגטו הביא את היהודים למסקנה כי הגירוש הבא יבשר את סופו של הגטו. הגישה האקטיביסטית התחזקה משמעותית, וארגוני המחתרת גדלו. הארגון המחתרתי שהוקם זה מכבר, אי"ל, התרחב: אל בני הנוער נוספו פעילי מפלגות פוליטיות – הבונד, פועלי ציון שמאל והיהודים הקומוניסטים. ארגון המחתרת המקביל, אצ"י, המשיך בתהליך אגירת החימוש והציוד.

ב-18 בינואר 1943 החל גירוש נוסף בגטו. אקציה זו החלה בעקבות ביקור של היינריך הימלר בגטו 9 ימים קודם לכן, אשר בו הביע תרעומת על כך שתוכניות הפינוי אינן מתבצעות. הגרמנים פרסמו הוראה אשר לפיה על היהודים להתייצב מחוץ לבתיהם ולהציג את תעודותיהם; הוראה זו לא בוצעה על ידי יהודי הגטו. כיום ידוע כי כוונת הגרמנים לא הייתה לחסל את הגטו כליל, אולם ארגוני המחתרת ראו בכך סימן ופתחו בפעולות קרב. אל קבוצה בת כ-1,000 איש שאספו הגרמנים במטרה להעבירם אל עבר רחבת השילוחים הסתננו כ-30 לוחמי ארגון אי"ל. לאחר סימן מוסכם שלפו הלוחמים את כלי נשקם ופתחו בקרבות ירי פנים אל פנים כנגד השוטרים הגרמנים. מרדכי אנילביץ, אשר לחם עימם, היה הניצול היחיד מביניהם. במקום אחר בגיטו התפתח קרב של קבוצה מבוצרת בפיקודו של יצחק צוקרמן, שבו נסוגו הגרמנים. אנשי הארגון אצ"י נלחמו בחוליות קטנות חמושות בנשק קל במספר קרבות רחוב, שחלקם הוכתרו כהצלחה. בסך הכל נפלו שישה מחברי הארגון.

בידי הגרמנים עלה לגרש בין 5,000 ל-6,000 יהודים באקציה זו, אשר נמשכה עד ה-22 בינואר. במהלכה סירבו היהודים להתייצב, חרף פקודת הגרמנים. בין היהודים שגורשו היו חברי יודנראט רבים, אשר התייצבו להוראת הגרמנים בסוברם כי תפקידם יקנה להם הגנה מפני הגירוש. היו גם יהודים לא מעטים אשר סירבו להיכנס אל קרונות הרכבות, או ברחו מהם.

תוצאותיו של הגירוש נתפסו ככישלון גרמני וכהצלחת כוחות ההתנגדות, תפיסה אשר דחפה את ארגוני המחתרת להעלות תוכנית אסטרטגית לקראת הקרבות העתידיים בגטו במקרה של גירוש סופי, וכן קירב את המחתרת הפולנית לסייע ליהודים בחימוש ובנשקים. לאחר מאורעות ינואר איבדו היודנראט ומשטרת הסדר היהודית את האחיזה על הגטו, וזו עברה לידי ארגוני המחתרת אשר אף החלו להתנקש במשתפי פעולה עם הנאצים. בזמן שלאחר מכן היו תושבי הגטו עסוקים בבניית בונקרים תת-קרקעיים ומקומות מסתור שבהם אוכסנו שתייה ומזון לתקופה ממושכת, לצד דרגשים, תרופות, פתחי אוורור וקווי חשמל מאולתרים. היו גם שניסו להמלט אל וורשה ה"ארית", אולם הגרמנים הפעילו מאמצים רבים ללוכדם. הכנות אלו של תושבי הגטו עלו בקנה אחד עם התארגנותם של אנשי המחתרות לקראת הקרבות האחרונים.

מרד גטו ורשה וחיסול הגטו

מרד גטו ורשה

הרקע למרד

גטו ורשה היה הגדול מבין כל הגטאות. כל עוד חשבו יהודי הגטו שהם יצליחו להישאר בחיים ולראות את קץ המלחמה, רובם תמכו בעשיית כל מאמץ למצוא דרך שתאפשר לקהילותיהם להישאר בחיים, כפי שהציעו ראשי היודנראט. הם היססו להתחיל בהתקוממות כל עוד יש שביב של תקווה להצלה, גם אם חלקית. הם העדיפו לנסות עד כמה שניתן להציל את חייהם על פני התנגדות, שהסיכוי להישאר בחיים בה הוא קלוש ביותר. ארגוני הלחימה נהפכו בשלב זה להנהגה אלטרנטיבית, לגוף המבקש להצביע על דרך שיש ללכת בה, לביצוע מרד כעניין של כבוד כאשר יאזלו כל הסיכויים להינצל. באביב 1942 החל גירוש היהודים מהגטו למחנה ההשמדה טרבלינקה. תוך חצי שנה מתחילת הגירוש ירד מספר יושבי הגטו מ-350 אלף לבין 55 ועד 60 אלף. רק לאחר שנסתיימו האקציות הגדולות וכבר היה ברור למעט היהודים שנשארו בגטו איזה גורל צפוי להם, הם העדיפו מרד ומוות תוך כדי לחימה על פני שילוח למוות ודאי בטרבלינקה.

כדי לבצע את המרד היה צורך דחוף בנשק. המורדים היהודים הסתייעו במחתרת הפולנית להברחת נשק לתוך הגטו. המחתרת הפולנית הוקמה כדי להילחם בכוונת הנאצים להפוך את פולין למרחב המחיה של גרמניה הנאצית והיא הסכימה לסייע למורדים היהודים בגטו להילחם.

עד תחילת המרד התהוו בגטו שני ארגוני התנגדות יהודים לכוחות הנאצים:

כוחות ההתנגדות

אי"ל

תחילת 1940 קם בגטו ורשה אצ"י, אשר רבים מאנשיו היו רוויזיוניסטים. אנשיו הגיעו מקרב תנועת בית"ר, ברית החייל, תנועת הצה"ר, אך היו בו אחרים ללא שיוך מפלגתי מוגדר, בעיקר צעירים מקרב מעמד הבורגנות בוורשה. מנהיגיו היו:

  • פאוול פרנקל- מנהיג בארגון, ראש מחלקת הארגון, וראש המחלקה הצבאית עם אפלבוים.
  • דוד אפלבוים- אחראי מחלקת קשרי חוץ (בעיקר קשר למחתרת הפולנית), ומנהיג (כפי הנראה מנהיג פוליטי) של הארגון.
  • לאון "לייב" רודל- אחראי על מחלקת מודיעין ואיסוף מידע.
  • דוד ודובינסקי- ראש הנציגות הפוליטית שפעלה במקביל למטה.

[עריכה] הקשר בין שני הארגונים

למרות העובדה כי לשני הארגונים הייתה אותה מטרה- למרוד בנאצים, הם מעולם לא שיתפו פעולה, בשל ההבדלים האידאולוגיים: האי"ל ה"שמאלני" ראה באנשי אצ"י, הימני, פשיסטים. מנגד, אנשי האצ"י ראו באנשי האי"ל מערבבי אידאולוגיות המסכנים בכך את המפעל הציוני. שני הארגונים פעלו בגטו, כאשר האי"ל גדול יותר מבחינת מספר אנשיו, ואילו האצ"י גדול יותר מבחינת ציודו ונשקו. היו ניסיונות הידברות בין הארגונים, אולם הם כשלו. ניסיונם האחרון לשיתוף פעולה היה יום לפני פרוץ המרד, אולם שני הארגונים לא הספיקו אף לתאם עמדות.

[עריכה] ההכנות למרד

מפת גטו ורשה בזמן המרד. הצבעים מסמנים את שטחי הגטו המיושבים לאחר האקציה הראשונה. הנקודות מראות מקומות לחימה בזמן המרד. לפירוט נוסף לחצו על התמונה.

דגם בית הכנסת הגדול אשר פיצוצו בידי החיילים נאצים סימל את סופו של גטו ורשה

יהודים נכנעים בסיום המרד

המורדים מהארגון הצבאי היהודי ומהארגון היהודי הלוחם חפרו מקומות מסתור מתחת לבתים ובתוך תעלות הביוב ואגרו בהם מזון. את הנשק השיגו באמצעות יצירת קשר עם המחתרת הפולנית מחוץ לגטו, שביקשה לסייע למורדים במאבק באויב המשותף הנאצי. עלות הנשק הייתה גבוהה, והגבילה את כמות הנשק שניתן היה לרכוש באמצעים הדלים שעמדו לידי המורדים. הנשק הוברח מפורק והורכב מחדש בגטו. כמו כן, המורדים אילתרו אמצעי לחימה מתוצרת עצמית, בעיקר בקבוקי מולוטוב.

[עריכה] מהלך הלחימה

תושבי הגטו הסתתרו בבונקרים. על פי האומדן, היו במסגרת הארגונים אי"ל ואצ"י ביחד כ-750 לוחמים.[1] ארגון אי"ל, בפיקודו של מרדכי אנילביץ', נלחם בעזרת טקטיקת צליפה-נסיגה על ידי חוליות חמושות ניידות. האצ"י, לעומתו, התבסס יותר על עמדות קבועות בבנייני הגטו, וזאת מאחר שהיה מצויד בחימוש כבד יותר. מפקד האצ"י, על פי המשוער, היה פאוול פרנקל.

המורדים הצליחו להפתיע את החיילים הנאצים. הנאצים הביאו כוחות משוריינים והבריחו את היהודים מהבונקרים באש ובגז. הגטו החזיק מעמד כארבעה שבועות עד לחיסולו הטוטאלי (כדי להמחיש את גודל ההישג , פולין כולה על חייליה וכוחותיה נפלה לידי הנאצים בתוך 28 יום). תעלות הביוב, שהיו עורק חשוב להעברת קשר, מידע ואמצעי לחימה, שימשו בתום המרד לבריחת יהודים בודדים לצד הפולני. ב-18 בינואר 1943, פרץ השלב הראשון במרד, בעת שהנאצים ביצעו אקציה. קבוצת יהודים שיועדו למשלוח פתחו באש על השומרים ונמלטו לפני העלייה לרכבות. חברי היודנראט לא שיתפו פעולה עם הנאצים, והמשטרה המקומית לא הצליחה לכפות על היהודים לעלות לרכבות. במהלך חיפושי הנאצים אחר הבורחים הם נתקלו באש מיושבי הגטו, הפתעתם מן האש הביאה לנסיגתם המהירה מן הגטו.

ב-19 באפריל 1943, ערב פסח, נכנסו החיילים הנאצים לגטו במטרה לחסלו, בראשם עמד גנרל האס אס והמשטרה יורגן שטרופ. הם נעזרו בכוח שריון ובחיל רגלים שמנה כ-2,000 קלגסים.

כאשר צעדו החיילים הנאצים אל הגטו נתקלו בהתנגדות כבדה מצד הלוחמים, אשר ירו בהם מחלונות הקומות העליונות של בתי המגורים שהתרוקנו מיושביהם. לוחמת הגרילה שבה השתמשו מגיני הגטו, הביאה ליתרון זמני של המגינים על הנאצים, ואלו נאלצו לסגת ולהתארגן מחדש.

בצהרי אותו יום חל אירוע סמלי ויוצא דופן על ידי כוחות המרד היהודיים. אל גג הבית מספר 7 בכיכר מוראנובסקי, היכן ששכן מטה האצ"י, עלו שני נערים, וקיבעו עליו שני דגלים: הדגל האדום-לבן, דגל הפולנים שאצ"י קיים קשר רציף עם המחתרת הפולנית ולאות זה הניף את דגל פולין, ולצדו דגל כחול-לבן, דגלו של הארגון הצבאי היהודי. דגלים אלה נראו היטב ברחובות הגטו ואף מחוצה לו. עדויות מספרות כי קריאות שמחה פרצו אצל הפולנים למראה הדגלים, בשמעם את היריות והפיצוצים ובראותם את הדגלים מתנוססים מעל לכיכר; כך ידעו כי היהודים היו הראשונים שבפומבי הניפו את נס המרד נגד הנאצים וכי הצליחו להחזיק בכיכר מורנובסקי. במשך ארבעה ימים ניצבו על הבית דגלי המרד. רק לאחר קרבות רבים הצליחו החיילים הנאצים להשתלט על הבית ולהוריד את הדגל ממנו.

בבוקר ה-20 באפריל ניתן ללוחמים אולטימטום להניח את נשקם עד השעה עשר בבוקר. כוחות הואפן אס.אס. שהגיעו למקום נתקלו בהתנגדות כבדה. בשלב זה החלו הנאצים להצית את בתי הגטו. פעולה זו הייתה היחידה שבכוחה היה להתגבר על ההתנגדות המזוינת בגטו. כאשר נמלטו הלוחמים מן הקומות העליונות הבוערות אל הבונקרים התת-קרקעיים, כילתה השריפה שמעל את אספקת החמצן שמתחת, והפכה את הבונקרים למלכודות חנק. החיילים הנאצים הזרימו גזים רעילים לתעלות הביוב, והיהודים שנאלצו לצאת מן המסתור נורו למוות.

אתר ההנצחה על תל החורבות שנותר מהבונקר במילא 18

הסיוע שקיבלו הלוחמים מן הפולנים שמחוץ לגטו היה מועט. המחתרת הפולנית לא השתתפה כמעט בלחימה. יוזמה מקומית של אחד ממפקדי המחתרת הביאה לתקיפת עמדה נאצית ב-20 באפריל. הרדיו המחתרתי אשר שידר מלונדון, הודיע על ההתקוממות היהודית, אך שבועיים לאחר פריצתה. אנשי הארמיה לודובה ביצעו מספר פעולות, ובמיוחד פעלו כנגד קווי התחבורה של הנאצים אל הגטו, אך השפעת פעולות אלו הייתה מוגבלת.

הלחימה נמשכה מבית לבית עד ה-16 במאי. ב-8 במאי נהרגו אנילביץ', מנהיג האי"ל, וחברי מפקדתו בבונקר שלהם, ברח' מילא 18, כשהם לוחמים עד הסוף, ואיש מהם לא נפל חי בידי הנאצים. רבים שלחו יד בנפשם. כמה עשרות הצליחו להימלט אל הצד הארי בעזרת לוחם האי"ל שמחה רותם (קאז'יק). באותו יום כינס הגנרל יורגן שטרופ את כוחותיו לצפות בפיצוצו של בית הכנסת טלומצקה – בית הכנסת הגדול בורשה. בצעד סמלי זה בא הסוף למרד, ושטרופ דיווח למפקדיו כי "גטו ורשה איננו עוד".

[עריכה] מורשת מרד גטו ורשה

האנדרטה לזכר מרד גטו ורשה, מעשה ידי נתן רפפורט. צד זה של האנדרטה מסמל את המרד והגבורה

צדה השני של האנדרטה המסמל את השואה

מרד גטו ורשה הוא המרד הגדול והמשמעותי ביותר של יהודים נגד הנאצים בשואה, וככזה הוא נחשב לסמל של התנגדות היהודים וגבורתם בזמן השואה. המורדים, באמצעים הדלים שעמדו לרשותם, הצליחו להחזיק מעמד ולעמוד בגבורה מול מכונת המלחמה הנאצית במשך כמעט חודש תמים. מרד גטו ורשה היה גם המרד היהודי הידוע היחיד במהלך השואה, בו הצליחו המורדים לגרום לאבידות משמעותיות יחסית בקרב האויב הנאצי.

יותר משנה לאחר דיכוי המרד בגטו, ב-1 באוגוסט 1944 פרץ מרד ורשה במהלכו התקוממה המחתרת הפולנית בעיר נגד הכובש הנאצי. המרד נמשך חודשיים ודוכא באכזריות על ידי הנאצים. כ- 200 אלף פולנים, רובם אזרחים נהרגו, וכ-85% מבתי העיר נהרסו. חלק מהמורדים היהודים ששרדו את המרד בגטו השתתפו גם במרד זה.

לאחר קום מדינת ישראל, רצו לייחד את יום השנה לפרוץ מרד גטו ורשה כיום הזיכרון לשואה ולגבורה. אולם המרד בוורשה פרץ ב-19 באפריל 1943, י"ד בניסן ערב חג הפסח ה'תש"ג, וערב חג הפסח איננו תאריך מתאים ליום זיכרון לאומי. לבסוף הוחלט בשנת 1951 לקבוע את כ"ז בניסן – תאריך שהוא שישה ימים לאחר תום חג הפסח – עדיין קרוב לתאריך פרוץ מרד גטו ורשה, ושבוע לפני יום הזיכרון לחללי צה"ל. אמנם, חלקים מהציבור הדתי הסתייג בקביעת יום זיכרון בתוך החודש השמח ביותר בשנה הוא חודש ניסן. התנגדות זו הביאה לנתינת דגש גדול יותר ליום הזיכרון שכבר נקבע על ידי הרבנות הראשית לישראל עשרה בטבת. ‏‏[2] סמליותו הדתית של התאריך באה לידי ביטוי בכך שהוא חל בימי ספירת העומר שהם ימי אבל לעם ישראל. סמליותו הלאומית באה לידי ביטוי בכך שהוא חל שמונה ימים לפני יום העצמאות ובכך מדגיש את המעבר של הלאום היהודי "משואה לתקומה".

קיבוץ יד מרדכי קרוי על שמו הגיבור מרדכי אנילביץ', מנהיג המרד.

תנועת הנוער העובד והלומד מקדישה חלק נכבד מן המסע התנועתי לפולין, שכותרתו "המסע לגילוי שורשי המהפכה הציונית ומרד תנועות הנוער – שואה וגבורה", ללימוד האתוס של מרד גטו ורשה. הרציונל החינוכי של המסע מלווה את התפתחותה של התנועה הציונית בגולה, ומגיע לשיאו באירועי המרידות בגטאות וההתנגדות היהודית בתקופת השואה. כמו כן, עוסק המסע בהנצחת פעילות הארגון היהודי הלוחם וחבריו בגטו ורשה ובמקומות אחרים בפולין בתקופת השואה.

קיבוץ לוחמי הגטאות הוקם ברובו על ידי לוחמי הגטו ששרדו, ביניהם יצחק צוקרמן, צביה לובטקין וחווקה פולמן-רבן. בקיבוץ עומד מוזיאון בית לוחמי הגטאות, העוסק בהנצחת השואה בכלל, וההתנהגדות היהודית בזמן השואה בפרט. הקיבוץ והמוזיאון עורכים מידי שנה ביום הזיכרון לשואה ולגבורה טקס, בו משתתפים מאות אנשים, ביניהם חניכי תנועות הנוער.

מצד אנשי המחנה הלאומי נשמעת לעתים טענה כי חלקם של לוחמי אצ"י במרד הושכח על ידי תנועת העבודה בשנות שלטונה עקב השתייכותם הפוליטית.

ביולי 2011 העניקה הכנסת לראשונה אות הוקרה, מטעם מדינת ישראל, ללוחמים במרד גטו ורשה.

From → כללי

להגיב

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

הרשמה

קבל כל פוסט חדש ישירות לתיבת הדואר הנכנס.

%d בלוגרים אהבו את זה: