Skip to content

ה'תשס"א – נפטר יחיאל דינור (ק. צטניק) סופר השואה

24 ביולי 2014

יחיאל די-נור

יחיאל די-נור (פיינר) (16 במאי 1909, סוסנוביץ, פולין17 ביולי 2001, ישראל), סופר ישראלי יליד פולין, ניצול מחנות ההשמדה הנאציים, שכתב על השואה ביידיש ובעברית ומוכר בעיקר בשל סדרת ספריו סלמנדרה – כרוניקה של משפחה יהודית במאה העשרים. די-נור נודע בשם העט "ק. צטניק" (מבוטא: "קָצֵטניק", מושג שפירושו "יוצא מחנה ריכוז") ושימש כעד במשפט אייכמן.

תולדות חייו

הוא נולד בשנת 1909 בסוסנוביץ שבפולין בשם יחיאל פיינר.

בצעירותו למד בישיבת חכמי לובלין שבעיר לובלין, והיה ידוע כעילוי, בין מתי המעט שלמדו קבלה מפי ראש הישיבה. בצעירותו כתב שירים ביידיש, והיה עסקן של צעירי "אגודת ישראל" בפולין שבין מלחמות העולם.

תקופת השואה עברה עליו, כמו על יהודים רבים באירופה, במחנות עבודה וריכוז. הוא נחקר פעמיים על ידי הגסטפו בעיר קטוביץ, אז ראה לראשונה את אדולף אייכמן. באוגוסט 1943 הגיע למחנה ההשמדה אושוויץ. בהמשך עבד עבודות כפייה בזקראו ובמחנה נוסף. משפחתו – אשתו, הוריו, אחיותיו ואחיו (להוציא אחד שחי ומתגורר בקנדה) נספו כולם בשואה.

לאחר שחרורו חש צורך עז לתעד ולספר את חוויית השואה לאלו שלא נכחו שם. הוא הקדיש את כל חייו לנושא זה, עד כדי כך שאשתו נינה (אשר בעשור האחרון לחייה שינתה את שמה ל'אלי-יה') נהגה לומר ש"החיים במחיצתו לא היו קלים. תמיד היה צפוף. בכל פעם שהיה נכנס לחדר, היו מצטופפים ובאים יחד איתו עוד ששה מיליון". במהלך כתיבת ספריו היה די-נור "מחזיר" את עצמו לאושוויץ: היה מסתגר בחדרו לבוש בכותונת האסיר שלו ולא מתקלח, ישן או אוכל ימים ארוכים.

לאחר שעלה לארץ דרך איטליה בשנת 1946, התחתן בשנית עם נינה אשרמן, בתם של הגינקולוג פרופ' יוסף (גוסטב) אשרמן ואשת האשכולות מלכה (וילנר) אשרמן, כפי שהוא מספר בספרו האוטוביוגרפי העימות, ונולדו לו בן (ליאור, איש נדל"ן) ובת (דניאלה, מוציאה לאור).

בשמונה ביוני 1961 שימש די-נור עד במשפטו של הפושע הנאצי אדולף אייכמן שנערך בירושלים, מכיוון שהיה בין המעטים שפגשו את אייכמן בתקופת השואה ונותרו בחיים. באחת משתי הפעמים שבהן נחקר ק. צטניק בחדר העינויים של הגסטאפו, המשטרה החשאית הנאצית, נכח בחקירה גם אדולף אייכמן. לאחר כשמונה דקות של מסירת עדות (בעיקר פרטיו האישיים), קם די-נור מכסאו שעל דוכן העדים והתמוטט על רצפת האולם. השופטים נאלצו להפסיק את הישיבה ודי-נור, שככל הנראה לקה בשטף דם במוח, הוצא מהאולם על אלונקה ופונה לבית החולים, שם שהה כשישה חודשים לאחר מכן. העדות והאירוע שהתרחש בבית המשפט, ובעיקר העובדה שזו הייתה הפעם הראשונה בה נודע לקהל בארץ ובעולם מיהו האיש העומד מאחורי השם האנונימי ק.צטניק, הפכו לאחד מסמליו המובהקים של משפט אייכמן ולמותג ששב ומאפיין את הזיכרון בימי השואה.

די-נור נפטר ב-17 ביולי2001 בישראל. בצוואתו ביקש לפרסם את מותו רק בתום השבעה, כדי למנוע ממותו והלווייתו להפוך לאירוע תקשורתי, מכיוון שלדעתו אין לציבור עניין ביחיאל די-נור. או כדבריו: "חשוב שק. צטניק חי, והוא כנראה יחיה לנצח"

מחקר מקיף יחיד שנעשה בעניין תולדות חייו מופיע בספרו של חוקר ספרות היידיש והשואה מהאוניברסיטה העברית בירושלים, פרופ' יחיאל שיינטוך, "מסיח על פי תומו". הספר נכתב על בסיס שיחות שניהל פרופ' שיינטוך עם יחיאל די-נור במשך שנים ועל בסיס מחקר ומעקב איטוביוגרפי שערך פרופ' שיינטוך בארכיונים שונים באירופה, על מנת לאתר פרטים אוטוביוגרפיים של די-נור, אותם הקפיד להסתיר מעין כל, מאז הגיעו לישראל.

עמדותיו

די-נור התנגד באופן נחרץ להסכם השילומים. את תחושותיו בעניין זה הביע בפרק המסיים את ספרו היחיד שלא נכתב כפרוזה, "כוכב האפר", בפואמה "Wiedergutmachung (שילומים)".‏[1] בספרו "כחול מאפר", מתבטאת אשתו של ניצול השואה: "מפוטמים זבחי-מתים, אנחנו רוקדים כל הלילה את טוויסט-השילומים סביב מדורת האש הזרה".‏[2]

בתחילת עדותו במשפט אייכמן, טבע עבור אושוויץ את הכינוי "פלנטה אחרת". עדותו, שבמהלכה התעלף, הייתה קצרה, ונותרה חרותה בזיכרון הקולקטיבי כאחד מסמלי הטראומה של השואה.

וזו לשון עדותו, שבאה בעקבות שאלתו של התובע "מה הסיבה שבגללה חסית בשם הספרותי ק. צטניק?"

Cquote2.svg אין זה שם ספרותי. אינני רואה את עצמי כסופר הכותב דברי ספרות. זו כרוניקה מתוך הפלנטה אושוויץ. הייתי שם בערך שנתיים. אין הזמן שם כפי שהוא כאן, על-פני כדור הארץ. כל שבר רגע הולך שם על גלגל זמן אחר. ולתושבי פלנטה זו לא היו שֵמות. לא היו להם הורים ולא היו להם ילדים. הם לא לבשו כדרך שלובשים כאן. הם לא נולדו שם ולא הולידו… הם לא חיו לפי החוקים של העולם כאן ולא מתו. השם שלהם היה המספר ק. צטניק. Cquote3.svg

לאחר פרוץ האינתיפאדה הראשונה, בעקבות התעללות של חיילי צה"ל בפלסטינים, התראיין די-נור לעיתון, וטען שעם ישראל הם השבת של העולם, וחיילים אלו במעשיהם חיללו את השבת.

יצירתו הספרותית

עוד לפני השואה עסק בכתיבה. אולם לאחר השואה ראה צורך להשמיד כל זכר לספריו מלפני השואה. הוא טס לארצות הברית ושם, בספריית הקונגרס, השמיד עותק של ספר שירה שכתב לפני פרוץ המלחמה. כן גנב ושרף את העותק האחרון שנשאר, שהיה בספרייה הלאומית בירושלים. את שארית הדפים השרופים שלח למנהל הספרייה על מנת להוכיח לו כי הספר הושמד ולא נלקח לספריה פרטית כלשהי. את מעשיו הסביר די-נור בדברים: "הספר הזה היה שייך לעולם שכבר לא קיים, לעולם שנשרף".

ספריו הם, כלשונו, "לא ספרות רגילה, אלא כרוניקה מתוך הפלנטה אושוויץ". אפשר לראות בספריו תיעוד של חייו ושל משפחתו. קורותיו בשואה מתוארות בספרו הראשון, "סלמנדרה", שאותו כתב (ביידיש) מיד עם שחרורו מהמחנה תחת שם העט "ק. צטניק" (כינוי לאסיר במחנה ריכוז[3]). כתב היד של "סלמנדרה" הובא לישראל על ידי שליח הסוכנות היהודית באיטליה, השחקן והקריין אליהו גולדנברג, אותו השביע די-נור להוציאו לאור. הספר תורגם ונערך בידי י"ד ברקוביץ ויצא לראשונה לאור בהוצאת דביר בשנת 1946. בשנת 2009 ראתה אור המהדורה המקורית המלאה והלא ערוכה ביידיש ובעברית, עם הערות מאת פרופ' יחיאל שיינטוך.

סיפורה של אחותו, שאולצה לספק שירותי מין לחיילי הצבא הנאצי, מתואר בספר "בית הבובות". ספר זה תורגם ליותר מ-32 שפות, יצא לאור בתחילת שנות ה-50, ולמעשה יצר ז'אנר חדש של תיעוד ביוגרפי כסיפורת‏‏.‏[4]

סיפורו של אחיו הצעיר, מוני, שכילד חווה התעללות מינית במחנה הריכוז, מתואר בספר "קראו לו פיפל" אף הוא ראה אור בשנות ה-50.

בשנות ה-60 כתב את "כוכב האפר" – היחיד מבין ספריו שאינו פרוזה אלא מקבץ פואמות. ספר זה יצא גם כאלבום בשלוש שפות (עברית, אנגלית ויידיש) תחת השם "השעון אשר מעל הראש". לאלבום נתווספו ליתוגרפיות של האמן גרשון קניספל, והוא הפך למבוקש על ידי אספנים בעולם. בשנת 1966 ראה אור הספר "כחול מאפר" בהוצאת עם עובד (מאוחר יותר יצא שוב לאור תחת השם "העימות"). ספר זה סוגר את מעגל חייו של די-נור ומתעד את חיי משפחתו בישראל, את המפגש עם אשתו נינה, את ימיה הראשונים של המדינה, את מחלת הנפש שבה לקתה נינה, את הולדת ילדיו ואת הקונפליקט עם ערביי ארץ ישראל כמראה לשבר הזהות היהודי-ישראלי.

יוצא דופן מבין ספריו, הוא הספר "צופן א.ד.מ.ע." – ספר מיסטי רווי דימויים קבליים שנכתב בעקבות טיפול ב-LSD שעבר די-נור בידי הפסיכיאטר ההולנדי יאן באסטיאנס, שהתמחה בטיפול בניצולי השואה באמצעות טיפול בטרנס בהשפעת סמים. האותיות א.ד.מ.ע. נכתבו על ידי די-נור בראש כל אחד מספריו. הוא סירב להסביר את פשרן, אך סיפר כי אותיות אלו הצילו אותו ממוות כששהה באושוויץ. הפרופסור שיינטוך מהחוג ללשון וספרות יידיש באוניברסיטה העברית בירושלים טוען כי אותיות אלו מייצגות את ראשי תיבות של התפילה "אלהא דמאיר ענני", הנחשבת כתפילת הצלה מאגית, המכוונת לתנא רבי מאיר. "צופן א.ד.מ.ע." פורסם תחילה בגיליון מיוחד של "העולם הזה" שהוקדש כולו לסיפור, ואחר־כך ראה אור כספר בשנות ה-80. הספר מתאר את תחושותיו של די-נור בשואה במבט רטרוספקטיבי תחת השפעת הסם. בעקבות הטיפול שעבר כעבור שלושים שנה מעת הטראומה, שינה די-נור את הגדרת אושוויץ כפלנטה אחרת ושואה קוסמית, וקבע שאת אושויץ לא יצר השטן, אלא האדם באשר הוא אדם, "אנשים כמוני וכמוך" ("צופן אדמע", עמ' 123 ,119).

ספריו הדרמטיים, על השואה ועל זוועות אושוויץ, נלמדים בבתי הספר בכיתות הגבוהות כחלק ממערכי השיעור לקראת הנסיעות המאורגנות למחנות ההשמדה. כל ספריו תורגמו לשפות רבות והתפרסמו ברחבי העולם.

באפריל 2014 התפרסם כי בחנות בישראל נתגלה העותק היחיד של ספר השירים שלו, "צווייאונצוואנציק לידער פון יחיאל פיינער" – "22 שירים מאת יחיאל פיינר". הספר, שנחשב אבוד במשך שנים, יועמד למכירה פומבית.‏[5][6]

ביקורת

בשנת 1994 פרסם חוקר הספרות דן מירון מאמר ובו תקף את דרך ייצוג השואה אצל די-נור והאשים אותו בשימוש "באמצעים הספרותיים הגסים והמגרים ביותר". ב-2007 הוקרן בפסטיבל הקולנוע ירושלים הסרט "סטלגים" של ארי ליבסקר, שביקר את די-נור וקישר בינו לבין הספרות הפורנוגרפית של ספרוני הסטלגים.‏[7]

רשימת ספריו לאחר השואה

  • קראו לו פיפל. תל אביב: עם הספר, 1962.
  • כוכב האפר. תל אביב: משרד הביטחון – ההוצאה לאור, תשכ"ז 1966.
  • סלמנדרה (כרוניקה של משפחה יהודית במאה העשרים). חיפה: שקמונה חברה להוצאה לאור בע"מ, 1971.
  • פיפל (כרוניקה של משפחה יהודית במאה העשרים). חיפה: שקמונה חברה להוצאה לאור בע"מ, 1971.
  • בית הבובות (כרוניקה של משפחה יהודית במאה העשרים). חיפה: שקמונה חברה להוצאה לאור בע"מ, 1972.
  • הדמעה, תל אביב: משרד הביטחון – ההוצאה לאור ('ספרית תרמיל'), תשל"ח.‏[8] (אירוע מתוך "בית-הבובות")
  • דניאלה. תל אביב: משרד הביטחון – ההוצאה לאור, תש"מ 1980.
  • נקם. תל אביב: משרד הביטחון – ההוצאה לאור, תשמ"ב 1981.
  • חבוטי-אהבה. תל אביב: משרד הביטחון – ההוצאה לאור, תשמ"ד 1984.
  • צופן אדמע: משא הגרעין של אושוויץ (כרוניקה של משפחה יהודית במאה העשרים). תל אביב: הוצאת הקיבוץ המאוחד, 1987.
  • העימות (כרוניקה של משפחה יהודית במאה העשרים).‫ תל אביב: הקיבוץ המאוחד, 1989.
  • השעון (כרוניקה של משפחה יהודית במאה העשרים). תל אביב: הקיבוץ המאוחד, 1994.

From → השואה

להגיב

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: